“בעלי לא שם עליי” – האמנם?

היא כבר עברה את העשור החמישי לחייה.
יושבת מולי ומציגה ביקורת חריפה על בעלה… בעיקר כי הוא כבר “לא שם עבורה”.
מה זה אומר שהוא “לא שם עבורך”? אני שואל.
“לא אכפת לו ממני…הוא מצפצף עליי…כאילו שאני שקופה”.
תמיד הוא היה כזה ?
יש מצב היא עונה..יכול להיות…כן…כן…אבל פעם זה לא היה אכפת לי.
פעם הייתי עצמאית יותר, עבדתי, הייתי פעילה….ועכשיו, כשאני לא מרגישה טוב, אני צריכה שהוא יהיה סובלני וקשוב כלפיי.
“אני רוצה שיהיה אכפת לו ממני כמו שאכפת לי ממנו”.
“אז רגע”, אני מנסה להבין…”את אומרת שהוא לא השתנה…שהוא תמיד היה כזה… ורק עכשיו את זה מפריע לך”?
“כן. כי עכשיו זה מפריע לי.  קודם זה לא הפריע לי”.
ואם הוא מתנהג, כפי שהוא התנהג מאז ומתמיד, אז זה אומר שהוא מצפצף עלייך ?
“כן…זה אומר שלא אכפת לו ממני”.
אז מי השתנה פה בעצם?  את או הוא?
אאאהההה…….
ואת רוצה שגם הוא ישתנה בדיוק כמו שאת השתנית?  שגם לו יהיה אכפת ממך בדיוק כמו שלך אכפת ממנו..
לפני אני שולף את אבקת הקסמים שלי מהתיק אני  מבקש לברר איתה מתי בפעם האחרונה היא בקשה ממנו שישנה איזשהו הרגל וזה באמת קרה לאורך זמן?  מתי היא הצליחה לגרום לו לשינוי אמיתי ומתמשך?
אחרי מחשבה מעמיקה היא עונה “אף פעם זה לא קרה”…..”אם היה בו שינוי זה בגללו….לא בגללי”.
“תמיד שניסיתי לכפות עליו משהו…זה היה נגמר בריב ושום דבר לא היה משתנה”.
“אני יודעת שהוא אוהב אותי.. אני מבינה הוא לא עושה לי דווקא”
“ואני יודעת שאם אני זקוקה לו הוא תמיד שם עבורי”
הכתוב כאן הוא כמובן קיצור דרך של כמה פגישות בהן נבנה תהליך של הסרת שיפוט, הימנעות מביקורת עצמית וקבלת המציאות.
התובנות שכאן, כמו המסקנות והלקחים, הן מנת חלקן של רבים מאתנו ש”חוטאים” בכך על בסיס יומי.
אנחנו חוטאים בלשפוט, בלהאשים, בלבקר, בלקטרג….את עצמינו ואת האחרים.
עלינו להבין שאנחנו מספרים לעצמנו סיפור ומלבישים אותו ברגשות, תחושות ומחשבות כואבות.
הקטע המאתגר הוא להיפרד מהסיפור הזה.  סיפור חיינו.